עברית  |  English  |  


מונה:

דף הבית >> מאמרים >> דיני לשון הרע וקניין רוחני >> תלונה במשטרה כמגן מפני תביעות לשון הרע?
 

תלונה במשטרה כמגן מפני תביעות לשון הרע?

סוגיית בהגנת תום הלב על פי חוק איסור לשון הרע (סעיף 15(8) לחוק) 

עו"ד שרון כהן

על מנת שפרסום של פלוני ייכנס לגדר חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, עליו לעמוד במבחני החוק. דהיינו, עליו לעמוד במבחני הגדרות לשון הרע שבסעיף 1 לחוק, וכן להוכיח כי דברי לשון הרע פורסמו בעל פה או בכתב על פי סעיף 2 לחוק. יחד עם זאת, החוק קובע קשת רחבה של הגנות שבהתקיימן למפרסם דברי לשון הרע- תהיה הגנה.

אחת ההגנות החשובות הינה הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15.

החוק קובע בסעיף 15(8) הגנה חשובה בלשון הרע היא כאשר פרסום דברי לשון הרע שפורסמו הם במסגרת "...תלונה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה...". לענייננו, ברור כי משטרה הינה רשות מוסמכת לקבל תלונות.

הגנה זו הינה חשובה ואף הכרחית. למעשה, אלמלא הגנה זו, כל אדם שהגיש תלונה נגד פלוני, יכל היה להיות חשוף לתביעת לשון הרע מצד נשוא התלונה. שכן, תביעות רבות נוגעות להתנהגותו ולהתנהלותו של אדם. כך, תלונות יכולות לנוע בקשת רחבה של התנהגויות פסולות, החל מתלונות על עבירות גניבה, מעילה, מרמה וכלה בעבירות חמורות יותר.

נתונים סטטיסטיים מוכיחים כי חלק גדול ונכבד מן התלונות דינן להיסגר מעילות שונות כגון חוסר עניין לציבור, היעדר ראיות ואף בשל היעדר אשמה.

ברור כי האדם שנחקר (אם בכלל) ושתיקו נסגר, שמו הטוב נפגע בצורה קשה ביותר, במיוחד לגבי אותן העבירות הנסגרות מחוסר אשמה. הוא הדין לגבי אדם שהפך מחשוד לנאשם וייצא לאחר שנים של ניהול משפט זכאי באופן מוחלט.

השיקול הציבורי בדבר חופש הגשת התלונות וחשיפת עבירות הוא ברור. יחד עם זאת, אין לזלזל בקלות הבלתי נסבלת בה יכול אדם לראות עצמו תחת חקירה על דבר שמעולם לא קרה מחד, ומאידך יהיה לו קשה לבסס תביעת לשון הרע על המתלונן שלעיתים ברור כי התלונה היתה כלי שרת בידיו להתנקם בחשוד.

לרוב, כאשר בוחנים מכלול ההתנהגויות באותן העבירות בהקשר לתביעות לשון הרע, שנסגרות מחוסר אשמה, ואף מעילות אחרות, ניראה כי בין המתלונן ובין אותו נילון קיימת היסטוריה ארוכה של חיכוכים ו/או מערכות יחסים עכורות כגון יחסי עובד מעביד, שכנים, עמיתים לעבודה, קולגות, בני משפחה וכדומה.

לכאורה, אילו הדברים שאדם מטיח כלפי חברו היו נשארים ברמה האישית, הרי שבמקרים המתאימים היתה יכולה לקום עילת תביעה בגין לשון הרע. ואולם, כעת, משתלונה במשטרה הפכה לדבר שגרתי ונפוץ בקרב אנשים מסויימים, הרי שכל שנותר לאותו האדם הוא להגיש תלונה במשטרה וכך עלולה לקום לו טענת הגנה שתטיב לכאורה את מצבו לעומת מי שנגדו הוגשה התלונה.

ויובהר- המדובר במקרים בהם להגשת התלונה אין כל שחר.

הגנה זו הינה נפוצה בבתי המשפט בתביעות מסוג זה, הואיל ובתביעות לא מעטות בלשון הרע  מעורבות אי אילו תלונות במשטרה.

הפסיקה התייחסה לאנומאליה זו בע"א 788/79, הלכת ריימר, קובע הנשיא ברק למעשה את מבחן אמונת המתלונן באמיתות תלונתו:

"מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו".

ובהמשך מוסיף כבוד הנשיא ברק:

"אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".

                                                          (הדגשה אינה במקור ש.כ.)

יוצא איפוא, כי ההלכה לעניין קביעת תום הלב בענייננו, תהיה כאשר המתלונן אכן האמין בתלונתו. יוצא, כי אין די ברצונו של המתלונן להזיק לנשוא התלונה ותו לא, ובצדק.

יחד עם זאת, סבורני כי קביעה זו בעייתית במידת מה, ולו מן הסיבה של הקושי בהוכחתה ובמשמעויותיה.

הכיצד ניתן יהיה לקבוע במה האמין המתלונן?.

זוהי כמובן שאלה קשה שבית המשפט יתקשה מאוד ליתן לה תשובה. קושי זה משרת בראש ובראשונה את המתלונן על חשבון הנילון ועל חשבון זמנה היקר של המשטרה שלא בטובתה.

סבורני כי ניתן באמצעות פרמטרים אובייקטיבים לבחון את המתלונן בנעליו של המתלונן הסביר תחת הנסיבות הספציפיות. אולם, לגישתי המניע להגשת התלונה אף הוא מרכיב חשוב שיש לקחת במסגרת מערכת השיקולים.

כיום משבתי המשפט בערכאות הנמוכות פוסקות על פי הלכת ריימר, אשר ייתכן ופתחה פתח חשוב לצמצומה המוצדק של ההגנה, עדיין מתקשים להתמודד בפועל עם הגנה זו. שכן לשם בחינת רכיבי ההגנה תחת הלכה זו, נדרשים בתי המשפט להיות בוחני אמונות דבר שאינו ראוי בעיני, במקום להתמקד במבחנים הקיימים בעילות ובחוקים קיימים אחרים.

סבורני כי יש מקום לפתח ולהרחיב הלכה זו, אשר תצמצם צמצום נוסף תחולת ההגנה שבסעיף 15(8) כאמור לעיל, ותנסה למנוע ככל הניתן תלונות סרק.  

זאת ועוד, לגישתי עמדה זו תואמת האינטרס הציבורי לפיו התלונות האמיתיות הן שיעסיקו את חוקרי המשטרה אשר בלאו הכי עמוסים לעייפה בלשון המעטה, ולא תלונות סרק שעל פי קצב סגירת התיקים ועילת הסגירה בחלקם- ראוי היה שלא היו מוגשות מלכתחילה. על מגישי התלונות יהיה לדעת כי משטרה אינה מעניקה חיסיון מפני תביעות לשון הרע.

 

·        הכותב הינו עורך דין ומגשר במשרד עורכי הדין שרון כהן ושות', העוסק בקניין רוחני, לשון הרע ומשפט מסחרי.

·         אין לראות האמור לעיל משום ייעוץ ו/או תחליף לייעוץ משפטי.

·        ליצירת קשר עם הכותב ניתן לפנות באמצעות אתר הבית: www.sc-lawoffice.com  

 

 

אין לראות באמור באתר זה משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי

כל הזכויות באתר ובתוכנו שמורות למשרד בלבד ואין להעתיק תוכן האתר ללא אישור המשרד

לייבסיטי - בניית אתרים