עברית  |  English  |  


מונה:

תום ליבו של המשמיץ

דוקטרינת הרשלנות בהגנת תום הלב

שלילת הגנת תום הלב

עו"ד שרון כהן

 

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מעגן את המסגרת הנורמטיבית של דיני לשון הרע.

על פי החוק, לשון הרע תהא בדברים מסוימים שנאמרו או פורסמו כלפי אחר, בהתקיים שני תנאים:

האחד, התקיימות ההגדרה ל"לשון הרע" על פי סעיף 1. והשני,התקיימות יסוד ה"פרסום", בעל פה או בכתב על פי תנאי סעיף 2 לחוק.

למרבה ההפתעה, נראה כי אמירות ופרסומים רבים יענו על תנאי החוק. שכן, אין קושי ממשי לקבוע האם אמירה מסוימת פורסמה או האם התקיים רכיב הגדרת "לשון הרע" תחת מבחן האדם הסביר שאומץ בפסיקה.

כאשר לא יתקיימו של תנאי החוק שלעיל, לכאורה קיימת עילה למחוק תביעה שתוגש על סף עוד בטרם בירור לגופו של עניין. ברם, בתביעות לשון הרע, לרוב עיקר הדיונים מתמקדים בסוגיית תחולת ההגנות. בין יתר ההגנות נמצא את הגנת ה"פרסומים המותרים", "הגנת אמת בפרסום" וכן "הגנת תום הלב".

במאמר זה אבקש להתמקד בזו האחרונה, הגנת תום הלב, ובדגש על הגשת תלונות לרשויות אכיפת החוק, כגון משטרת ישראל.

ככלל ההגנה קובעת רשימת מקרים בהם על אף התקיימות תנאי הסף בחוק, ייהנה מוציא הדיבה מהגנת תום הלב ולא יחויב בפיצויים. מקרים מובהקים אשר יכולים לחול על הגנה זו הם הגשת תלונות למשטרת ישראל; פרסום שהוא בגדר עניין אישי כשר; הבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד ורשימת המקרים הקבועה בסעיף 15 לחוק.

במאמרים קודמים הצבעתי לא אחת על תופעה שבה משמיצים משתמשים במשטרת ישראל ככלי להפיץ דברי לשון הרע כנגד פלוני, וזאת במעטה של קבלת "גושפנקא רשמית" של רשות מרשויות אכיפת החוק לפרסומי הדיבה.  

כך למשל, שני בני אדם המצויים במחלוקת משפחתית, כספית או אחרת, אחד מהם יכול לפנות למשטרה ולהגיש תלונה בעילת שוא כנגד חברו, והכול על מנת להשחיר פני חברו.

ברור כי אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה הוא כי תלונות תוגשנה למשטרת ישראל. אך, אינטרס לא פחות חשוב מכך, שתוגשנה תלונות "אמיתיות" ולא תלונות אשר המתלונן בדה ממוחו.

ואכן, קבע בית המשפט העליון במה שקרוי הלכת ריימר בע"א 788/79, הלכה לפיה הגשת תלונה עלולה להיחשב כלשון הרע באם המתלונן לא האמין לאמיתותה.

בתי המשפט בערכאות הנמוכות פסעו בעקבות המתווה של הלכת ריימר וניתן למצוא מספר פסקי דין שפסקו ברוח דומה בכלים שניתנו בהלכה חשובה זו. 

כחלק ממגמה זו ראוי להזכיר את  קביעתו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 11348/05, שם נקבע כי תלונה שהוגשה במשטרה הוגשה בחוסר תום לב ולכל הפחות ברשלנות.

סבורני כי פסיקה זו ראויה מאין כמותה, הואיל ומעבר למרכיב תום הלב שהוא מושג שסתום קשה לאומדן, נקבע מרכיב של רשלנות שאף הוא מושג שסתום אך בעיני מתאים יותר למשפחת דיני הנזיקין הקרוב לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 16 לחוק קובע את נטלי ההוכחה לעניין הגנת תום הלב וקובע חזקה לפיה בהתקיימות אחד משלושה תנאים, לא נעשה בתום לב: הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; המפרסם לא נקט אמצעים סבירים לבחון את אמיתות הפרסום; הפרסום נועד לפגוע במידה גדולה יותר משהיתה צריכה להיות מוגנת על פי סעיף 15.

לענייננו, אני סבור כי התנאי השני, קרי, נקיטת אמצעים סבירים בטרם פרסום הוא תנאי חשוב אשר ראוי שיפותח ויכה שורש חזק יותר בפסיקה.

משמעות התנאי, אשר בהתקיימותו תישלל הגנת תום הלב למוציא הדיבה היא כי בטרם פרסום ולענייננו – תלונה במשטרה או בפני כל גוף מוסמך אחר, על המתלונן לבחון באמצעים העומדים לרשותו אם אין מדובר בתלונת שוא.

אין החוק מטיל חובה על המתלונן לערוך חקירה פרטית או לנקוט באמצעים לא סבירים. ההיפך.

חיזוק התנאי לשלילת הגנת תום הלב יוצר אחריות אישית על כל אזרח המבקש סעד מרשויות אכיפת החוק. חלק מהאחריות החברתית אשר מוטלת על כל אזרח ואזרח היא לסייע לרשויות אכיפת החוק ולא להכשילן.

מי שמבקש להכשיל רשויות החוק אינו זכאי לפטור מאחריות בלשון הרע אחרת ייווצר מצב אבסורד שבו מחד, המתלונן השמיץ והוציא שם רע על חברו, ומאידך, על ידי פנייה למשטרת ישראל קיבל הגנה בלתי רצויה מפני תביעת לשון הרע.

אי לכך, סבורני כי מי שמבקש סיוע מרשות אכיפת החוק, עליו לבוא בידיים נקיות. הגשת תלונה כאשר המתלונן לא מאמין באמיתות תלונתו או שלא מבצע בדיקה סבירה ופשוטה לבירור תלונתו בכוחות העומדים לרשותו, לא בא בידיים נקיות. הא ותו לא.

מעבר לצד החינוכי והמוסרי, אי פיתוח דוקטרינת הרשלנות הנ"ל, עשויה לגרום לרשויות אכיפת החוק לעסוק בתלונות שוא, במקום בתלונות אמת, לפחות בעיני המתלונן עצמו, ולבזבז משאבים וכוח אדם מיותר (למען ההבהרה ברור שלא צריך להיות בכך משום היתר למשטרה לסגור תיקים אמיתיים, אך זו סוגיה אחרת).

לסיכום, החוק מעניק כלים ראויים על מנת להרחיב את דוקטרינת הרשלנות בהקשר להגנת תום הלב.

משמעותה מוסרית קודם כל: מי שבא בידיים לא נקיות למשטרת ישראל לא ייהנה מחסינותה במסגרת תביעה אזרחית. משמעותה צודקת: הנפגע, מי שכנגדו הופנה הפרסום המשמיץ יוכל להיאבק על שמו הטוב ולזכות בסעד. ומשמעותה יעילה ומעשית: רשויות אכיפת החוק יעסקו במקרים הראויים לבדיקתן.

הלכת ריימר שלעיל סללה את דרך ליעד. אך ראוי כי בתי המשפט בערכאות ד'למטה, העוסקות באופן ישיר בתביעות לשון הרע תמשכנה ותפתחנה דוקטרינת הרשלנות בהגנת תום הלב בלשון הרע.

 

·    הכותב הינו עורך דין ומגשר במשרד עורכי הדין שרון כהן ושות', העוסק בלשון הרע, קניין רוחני, ומשפט עסקי ומסחרי.

·     אין לראות האמור לעיל משום ייעוץ ו/או תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך על האמור ככזה.

·        ליצירת קשר עם הכותב ניתן לפנות באמצעות אתר הבית: www.sc-lawoffice.com  

 

אין לראות באמור באתר זה משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי

כל הזכויות באתר ובתוכנו שמורות למשרד בלבד ואין להעתיק תוכן האתר ללא אישור המשרד

לייבסיטי - בניית אתרים