עברית  |  English  |  


מונה:

דף הבית >> מאמרים >> דיני לשון הרע וקניין רוחני >> לשון הרע ככלי לפתרון שאלות חברתיות
 
 

לשון הרע ככלי לפתרון שאלות חברתיות וחוקתיות?

עו"ד שרון כהן

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן "החוק"), מסדיר באופן ספציפי התרופות העומדות לאדם שהוצאה נגדו לשון הרע.

החוק, קובע למעשה שלושה שלבי בדיקה משפטית: 1. האם הוצאה לשון הרע כנגד אדם על פי סעיף 1 לחוק. 2. האם הלשון הרע פורסמה בין בע"פ ובין בכתב על פי מבחני הפסיקה והחוק. 3. בהנחה כי אכן הוצאה לשון הרע שפורסמה, יש לבחון האם היא חוסה תחת אחת מן ההגנות המנויות בחוק.

לכאורה ניתן היה לסבור כי המדובר בחוק אשר מסדיר פן אזרחי-נזיקי מובהק, שעוסק בפיצוי על נזק שנגרם, בהתאם לתנאי החוק שמאפשרים בין היתר תביעה בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ₪.

דא עקא, כי פני הדברים אינם כך. אין המדובר בחוק "תמים" במובן זה שהחוק מעלה באופן מפתיע למדי שאלות חוקתיות, חברתיות ואף אידיאולוגיות כבדות משקל.

כך, קבע בית המשפט  בע"א 466/83 בפרשת דרדריאן כי אמירה לפיה אדם שהאשים אדם בשיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הישראלים, היא לשון הרע, וכן בת"א (ירושלים) 11662/05, בפרשת בן גביר נקבע באופן דומה כי אמירה לפיה אדם הוא סוכן שב"כ- מהווה לשון הרע.

דוגמא ידועה נוספת בע"א 95 /1145 היא כאשר בית המשפט קבע שהטחת האשמה בפני אדם כי הוא הומוסקסואל היא לשון הרע.

לכאורה, קביעות אלה מעלות ההנחה כי שיתוף פעולה עם כוחות ביטחון וכי נטייה מינית הם דברים שליליים. עצם העיסוק בשאלות אלה, שכאמור רובן מוכרעות בערכאות נמוכות, מרמז על הצורך שיש לבתי המשפט לעסוק בתופעות חברתיות וחוקתיות המועלות על נס תחת כסות החוק.

הדבר נובע ממספר גורמים:

ראשית, באופן אינהרנטי החוק יוצר עימות חזיתי בין שתי זכויות יסוד. האחת, זכותו של האדם לכבוד ולשמו הטוב. השנייה, הזכות לחופש הביטוי. בהקשר לחוק זה, קיים קושי מובנה לשתי זכויות אלה לדור בכפיפה אחת. כאשר פלוני אומר אמירה קשה כנגד אלמוני, לפלוני הזכות להתבטא בחופשיות תחת מגבלות הדין, ואילו לאלמוני הזכות לכבודו ולשמו.

בעניין הוצאת עיתון "הארץ" בד"נ 9/77, פ"ד לב(3),337, 343 קבע בית המשפט לאחר דיון יסודי ומעניין כי שתי הזכויות שוות הן, אם כי קיימת עדיפות לזכותו של אדם לשמו הטוב. מכאן, כי החוק שיוצר עימות חזיתי כה ברור בין זכויות יסוד, יוצר פוטנציאל ממשי, לדיון בשאלות שאינן בהכרח משפטיות, קרי, לבר משפטיות.

שנית, הלכה היא כי לשון הרע תיקבע על פי מבחן האדם הסביר כפי שנפסק בפרשת הארץ בע"א 723/74. אולם, מבחן זה אינו קל כלל ועיקר. על פי מבחן האדם הסביר, על בית המשפט לבחון האם אמירה מסויימת תיחשב כלשון הרע, אם לאו בהקשר שבה נאמרה ו/או פורסמה. החשיבות העיקרית במבחן זה הינה כי אל לו לבית המשפט לבחון כיצד חש אותו אדם אליו הופנתה הלשון הרע. יחוש הנפגע נעלב ככל שיעלב- אין נפקא מינא לעניין מבחן האדם הסביר.

על אף ההלכה הנ"ל, המציאות אינה כה פשוטה. שכן, קביעה אובייקטיבית לעולם לא תהיה נקייה מספקות ופרשנויות. כך, נולד פסק הדין בדבר פרשת דרדריאן שלעיל, לפיה תחת מבחן האדם הסביר ניתן לקבוע כי האדם הסביר ייבחן לאור קבוצת ייחוס מסויימת אליה הוא משתייך. למשל, בקרב אוכלוסיה שאינה נוהגת בדרך כלל לשתף פעולה עם כוחות הביטחון הרי שכל אמירה בדבר שיתוף פעולה שכזה תהיה לשון הרע. ישמע מוזר ככל שיהיה, קבע בית משפט בדרך המלך כי אמירה בדבר שיתוף פעולה עם הרשויות- תחשב כלשון הרע. כאמור, מבחן האדם הסביר משתכלל ומתפתח וזאת על מנת להתאים עצמו ככל הניתן לדרכו של עולם - לפרקטיקה הנוהגת. 

שלישית, החוק קובע בין היתר בסעיף 4 כי לשון הרע על הציבור דינה כדין לשון הרע על תאגיד (על פי ההגדרות אדם דינו כתאגיד), ואף נקבע כי הגשת כתב אישום תהיה על דעת היועמ"ש או בהסכמתו. דהיינו, החוק קבע כי אדם שהוציא דיבתו של ציבור – יוסדר הדבר ברמה הפלילית.

דא עקא שבפועל, היועמ"ש על אף בקשות ופניות רבות, לא הגיש עד כה כל כתב אישום כנגד אדם רק בשל עבירה זו. ההיפך, מדיניותם של היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם היתה ועודנה כי ראוי יותר ליחידים לתבוע תביעותיהם ברמה האזרחית-נזיקית ולא ברמה הפלילית. ואכן, על פי ההלכה שנקבעה בפרשת שטרנהל בע"פ 37/50 יכול אדם המנוי על יחידי ציבור מסויים לתבוע על פי החוק כמי שהוצאה דיבתו. על הלכה זו חזר בית המשפט גם בע"א 698/77 ובבג"ץ 2205/97.

לעניין זה נידונו תביעות רבות שמקורן הוצאת דיבת ציבור. גם ברכיב זה לכאורה המדובר בשאלה משפטית טהורה, אולם הניסיון מלמד כי אדם שהוציא דיבתו על ציבור ולעניין זה ביזוי של ציבור יכול שיהיה על רקע גזע, מוצא, דת, מינו ונטייתו המינית, ויעלה שאלות חוקתיות וחברתיות ממדרגה ראשונה.

ברוח ההלכות שלעיל, קובע בית משפט השלום בהחלטתה של השופטת מארק בת.א. 63358/03, בבש"א 196883/05 כי יחיד הנמנה על ציבור המתיישבים ביש"ע, המכונים "מתנחלים", יכול לתבוע על פי החוק כמי שנפגע ונמנה על ציבור המתנחלים באופן אישי בטענה כי נפגע מפרסום שפורסם כנגד הציבור אליו הוא משתייך.

מכאן, כי עצם ההלכה לפיה יכול אדם לתבוע עלבונות בשם ציבור יוצרת הפתח לדון בשאלות קריטיות אלה.

רביעית, טענת "הגנת אמת דיברתי". סעיף 14 לחוק, מעניק הגנה לפוגע. דהיינו, למי שהוציא לשון הרע על פלוני, אם יוכיח כי דבריו היו אמת וכי היה בהם עניין ציבורי.

גם רכיב זה שיש בו לכאורה גוון אובייקטיבי, טומן בחובו "נשק" משפטי לדיון בשאלות חברתיות וחוקתיות.

כך בת.א. 60675/04 מקרה בו נאמר על ידי חבר מועצה המזוהה עם מפלגת "יהדות התורה" בעיריית תל אביב-יפו כלפי חבר מועצה ממפלגת "שינוי" כי הוא "חבר לסיעה אנטישמית". במקרה זה טען הנתבע, כי הדברים שאמר היו אמת, וביקש להביא ראיות לקיומם של אנטישמים יהודים, וכי התובע הוא אכן אנטישמי לטענתו. לבסוף בית המשפט מחק תביעה זו על הסף.

דיון זה שלעיל ממחיש עד כמה טענה זו יכולה להוות תמריץ שלילי למבקשים לנהל מאבקים עקרוניים בשאלות בעלות חשיבויות חברתיות ואף אידיאולוגיות, הואיל ובתי המשפט יאלצו לדון באמיתות טענות כאלה ואחרות שבהכרח לא יהיו נקיות משאלות לבר משפטיות.

במקרה נוסף, הצביע השופט מצא בע"פ 2831/95, על הסכנה הגלומה בטענת "אמת דיברתי", ועל האפשרות הקיימת בה לניצול המשפט לשם הפצת רעיונות גזעניים תחת מסווה של אמת.

חמישית, שימוש מועט יחסית בכלי של מחיקות וסילוק תביעות על הסף.

תביעות רבות על פי החוק מוגשות רק לשם יצירת לחץ על הנתבע כאשר ברור לכל כי התביעה חסרת כל סיכוי ו/או כי התביעה לא ראויה לבירור. לצערנו הרב, החברה הופכת אלימה יותר ויותר, דבר המתבטא באלימות מילולית שאדם נאלץ לספוג ברמה היומיומית. ברם, האם כל אימת שפלוני קורא לאלמוני "מטומטם" או "אידיוט" ראוי לו לבית המשפט לדון בתביעה? או במקרים קיצוניים יותר כאשר ברור לבית המשפט כי התביעה נועדה לשימוש במאבק עקרוני ולא אמיתי? סבורני כי התשובה על כך שלילית.

על פי סעיף 100 (1) ו- (2) לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יכול בית המשפט להורות על סילוק התביעה, בין היתר אם, יראה בנסיבות העניין בית המשפט כי התביעה קנטרנית, טורדנית או כי אין בה עילת תביעה.

סבורני כי שימוש גובר בדוקטרינה זו בתביעות כגון אלה, יביא למצב בו התביעות האמיתיות אכן תתבררנה בפני בתי המשפט.

ראינו איפוא, כי חוק איסור לשון הרע אינו שיגרתי במובן זה שהוא בעל יכולת, אולי בעל כורחו, לדון בשאלות לבר משפטיות, לרבות בסוגיות חברתיות ואידיאולוגיות, שאילו היו נדונות בבג"ץ היה נשמע קול תרועה גדול, ובצדק. ואילו פסיקות בעלות השלכות חברתיות חזקות שדווקא נידונו בערכאות נמוכות עוברות ב"שקט" יחסי.

אין ספק כי המתח הנ"ל מהווה אתגר גדול לבתי המשפט אשר לעיתים בעל כורחם דנים בעניינים מאין אלו המעלים סוגיות חברתיות ביתר שאת.

  

·        הכותב הינו עורך דין ומגשר במשרד עורכי הדין שרון כהן ושות', העוסק בקניין רוחני, לשון הרע ומשפט מסחרי.

·         אין לראות האמור לעיל משום ייעוץ ו/או תחליף לייעוץ משפטי.

·        ליצירת קשר עם הכותב ניתן לפנות באמצעות אתר הבית: www.sc-lawoffice.com  

 

                     

אין לראות באמור באתר זה משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי

כל הזכויות באתר ובתוכנו שמורות למשרד בלבד ואין להעתיק תוכן האתר ללא אישור המשרד

לייבסיטי - בניית אתרים