עברית  |  English  |  


מונה:

 

לשון הרע ביחסי העבודה, מהו הפורום המתאים?

 

עו"ד שרון כהן

 

 

דיני לשון הרע המעוגנים בעיקר בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, רלוונטיים למגוון רחב של מערכות יחסים שבין הנפגע למפרסם לשון הרע, לרבות לפורום ולהקשר שבהם פורסמו דברי הדיבה.

 

אחת ממערכות היחסים המרתקות הנ"ל הינה יחסי עובד ומעביד. מערכת יחסים זו, אשר זכתה לפסיקה ענפה מאוד במישור משפט העבודה בבתי הדין לעבודה, הינה מערכת יחסים אשר ניתן היה לצפות שהחוק יעסוק בה באופן ישיר וברור. ואולם, דווקא מערכת יחסים זו "נדחקה" במידה רבה בחוק ובפסיקות שבאו בעקבותיו וזאת בעיקר בשל סיבות של סמכות עניינית ופרוצדורה כפי שאבאר בהמשך.

 

בטרם אתייחס למסגרת הנורמטיבית בה הוחלו יחסי עובד-מעביד (וההיפך) בהקשר לדינים אלה, ניתן לחשוב על דוגמאות רבות בהן יוכלו להיווצר חיכוכים ביחסי העבודה שלא אחת יעלו לכדי לשון הרע.

מקרים אלו יכולים שיהיו עובד שפוטר ממקום עבודתו ומעוניין להגיש תביעה בגין לשון הרע כנגד מעבידו; מעביד המשפיל עובדו ומוציא דיבתו, וכלה במקרים של הוצאת דיבה "רגילה" בין שני אנשים שביניהם יחסי כפיפות אשר מקורה לאו דווקא ביחסי העבודה, וכיוצא בזה.

 

כדי שאמירה תעלה לכדי לשון הרע, עליה לעמוד בשני תנאי הסף שבחוק. האחד, בהגדרת "לשון הרע" בסעיף 1. והשני, ביסוד ה"פרסום" בין בעל פה ובין בכתב בהתאם לסעיף 2 לחוק.

בהנחה כי אמירה שיוחסה לאדם מסויים אכן עונה על ההגדרות דלעיל, החוק קובע רשימת הגנות בהתקיימן- תקום הגנה למוציא הדיבה.

 

כך, סעיף 15 לחוק מעגן את הגנת תום הלב. כלומר, כי בהתקיים אחת מהנסיבות שבתת סעיף 15 הנ"ל, יחסה המפרסם לשון הרע תחת הגנת בתום לב ויכול שלא להיות חייב בפיצויים על אף שאמירתו ענתה על תנאי הסף דלעיל.

לעניין יחסי עובד מעביד, ראוי להדגיש את סעיף 15(7), האומר כהיא לישנא:

 

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור"

 

החוק אם כן, מעבר לשאר ההגנות שלעיתים אף הן יכולות להיות רלוונטיות ליחסי עובד-מעביד, קובע מפורשות כי אמירות שנאמרו על ידי ממונה, ובהקשרנו, ממונה יכול שיהיה גם מעביד, חוסות תחת ההגנה ובלבד כי האמירות היו מוצדקות. כלומר לא כל אמירה תחסה תחת ההגנה רק משום שפורסמה על ידי ממונה.

 

לכאורה, מקריאת לשון החוק, ניתן לסבור בטעות כי אין כל "עניין" בתביעות לשון הרע במסגרת יחסי העבודה. ברם, השאלה העיקרית עד לאחרונה לא נגעה לדין הראוי אלא דווקא להתלבטות בשאלה מהי הערכאה הנכונה לבירור שאלות מתחום לשון הרע במסגרת משפט העבודה. במילים אחרות: היכן להגיש את התביעה? האם לבתי הדין לעבודה, המומחים בשאלות בתחום דיני העבודה, או לערכאות האזרחיות המומחיות בתחום דיני לשון הרע. בשאלה זו התקיים דיון במשך שנים והתשובה לא הוכרעה עד לאחרונה.  

 

כאמור, לשון הרע במסגרת יחסי עובד מעביד יוצרת אנומאליה בשאלה מהו הפורום המתאים לדיון ולהכרעה בה לאור הסמכות העניינית. עיקר הקושי נובע מסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה. שכן, לשון הרע היא עוולה אזרחית אשר תידון ככלל בבתי משפט אזרחיים רגילים ולא במסגרת בתי הדין לעבודה.

ודוק, הכרעות במחלוקות במסגרת יחסי עובד ומעביד נדונות בבתי הדין לעבודה, אשר אינן עונות לתנאי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

 

אף בסעיף 24(א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה נקבע מפורשות מהן הסמכויות המוקנות לבתי הדין מכוח החוק, כאשר חוק איסור לשון הרע- אינו חלק מהם וככזה יידון בבתי המשפט האזרחיים.

 

מכאן, כי עובד החפץ לתבוע את מעבידו בגין אי תשלום פיצויי פיטורין, אי תשלום שעות נוספות וכדומה, וכן גם לתבוע את מעבידו בגין פרסומי דיבה שהוציא  מעבידו- עליו לפצל תביעתו לשתי תביעות. האחת, תוגש לבית הדין לעבודה בענייני משפט העבודה גרידא, והשנייה תוגש לבית המשפט האזרחי בעילה של לשון הרע. מצב זה במקרים רבים מקשה על בירור המחלוקות, ובעיני רבים חלוקה זו איננה נכונה, עניינית ומעשית.

 

אכן, ברבות השנים בתי הדין לעבודה ביצעו הבחנה בין פרסומי הדיבה המוצאים במהלך יחסי העבודה ובקשר עימם ובין פרסומי דיבה אשר אין קשר בינם ובין היות הפוגע והנפגע במסגרת יחסי עבודה.

לדוגמה קיים שוני בין מצב שבו מעביד הוציא דיבתו של עובד תוך כדי הליך פיטורין ובין מצב שבו עובד או מעביד הוציא דיבתו של עובד אחר באופן שאינו נובע ישירות מיחסי העבודה. במקרה האחרון ברור כי התביעה תוגש לבית המשפט האזרחי המוסמך ולא לבית הדין.

 

דא עקא, חלוקה זו איננה חדה ולא תמיד מעשית. יתר על כן, אף במקרים בהם הפרסום נעשה במסגרת ובמהלך יחסי העבודה והיה חלק ממנו, בתי הדין הכריעו בשאלות של פגיעה במוניטין כעילה עצמאית ולא במסגרת חוק איסור לשון הרע. (ראו לעניין זה פרשת דאוס בבש"א 1141/01).

 

תיקון החקיקה

הסטאטוס החוקי שלעיל לפיו בתי דין לעבודה אינם יכולים לדון ולהכריע בתביעות על פי חוק איסור לשון הרע אינו אידיאלי, הואיל והוא יצר במקרים רבים גרירת הליכים ופיצולם בין ערכאות משפטיות שונות בזמן שבמקרים רבים מדובר באותו הרקע העובדתי.

 

בעיה זו, לא נעלמה מעיני המחוקק, ובמשך שנים נדונה האפשרות של תיקון החקיקה וזאת כדי לייעל ההליכים המשפטיים במטרה שסוגיות דיני לשון הרע בהתאם לחוק יידונו אף הן בבית הדין לעבודה.  

 

בהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010, התשס"ט-2009, ("חוק ההסדרים"), כפי שנדונה בישיבת העבודה הרווחה והבריאות מיום 30.6.09, לעניין חוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ואשר התקבלה לאחרונה, הוצע כי יוסף סעיף 24(א)(1ד) ולפיו במסגרת תובענות שעניינן יחסי עבודה כאמור בהצעה, תיכלל הסמכות לדון בבתי הדין לעבודה גם על פי חוק איסור לשון הרע כאמור.

 

נדמה כי ביצוע הוראות תיקון החקיקה, יביא ליתרון כפול. הן לייעול ההליך המשפטי, הואיל ובהסדר המוצע לא יהיה צורך בפיצול התביעות, קל וחומר כאשר הרקע העובדתי דומה. והן לבדיקה ראויה של מהות התביעה בבית משפט המומחה לתחום יחסי העבודה ופיתוח פסיקות מנחות לעניין דיני לשון הרע במסגרת יחסי העבודה.

 

 

 

·        הכותב הינו עורך דין ומגשר במשרד עורכי הדין שרון כהן ושות', העוסק בקניין רוחני, לשון הרע משפט מסחרי ובדיני עבודה.

·        האמור לעיל מהווה הבעת דעה בלבד ואין לראות האמור לעיל משום ייעוץ ו/או תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך על האמור ככזה.

·        ליצירת קשר עם הכותב ניתן לפנות באמצעות אתר הבית: www.sc-lawoffice.com  

 

 

 

אין לראות באמור באתר זה משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי

כל הזכויות באתר ובתוכנו שמורות למשרד בלבד ואין להעתיק תוכן האתר ללא אישור המשרד

לייבסיטי - בניית אתרים