עברית  |  English  |  


מונה:

הגנה מוחלטת בלשון הרע בכסות ההליך המשפטי?

 

עו"ד שרון כהן

 

 

לאחרונה רוחשת המערכת המשפטית, סביב שאלה המלווה את תחום דיני לשון הרע מזה זמן:

היקף החיסיון מפני פרסומי לשון הרע המפורסמים במסגרת הליך משפטי, בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

במילים אחרות. השאלה הנשאלת היא עד כמה אמירות שנאמרות בין אם על ידי המתדיינים ובין אם על ידי עורכי הדין, חוסות תחת ההגנה המוחלטת בחוק. האם כל אמירה פוגעת ומעליבה ככל שתהא במסגרת ההליך השיפוטי מותרת?

על פי ההגנה שבסעיף 13(5) אשר נמנית על ההגנות הקרויות "פרסומים מותרים" ואשר נהוג לכנותן כהגנות המוחלטות:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין - שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו שלבעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

על עצם חשיבות ההגנה אין חולק. מטרתה, כי הליכים משפטיים יתנהלו בחופשיות ללא מורא ופחד מפני תביעות לשון הרע בגין אמירות שנאמרו במהלכם.

 

לאחרונה פסק בית המשפט העליון ברע"א 1104/07, חיר נ' גיל, הקרויה אף הלכת חיר, בדעת הרוב של השופטים ריבלין ודנציגר, כי יש לקרוא את לשון החוק כפשוטו, הלכה זו קבלה תוקף נוסף לאחר שהנשיאה בייניש דחתה בקשה לקיים דיון נוסף של פסיקת העליון בדנ"א 7025/09. כלומר, החיסיון מפני תביעות לשון הרע בנסיבות אלו הוא מוחלט, ובלשונו של כבוד השופט ריבלין:

 

"הנה כי כן, הצורך להתבטא באורח תרבותי ותוך שמירה על כבוד המקצוע לא ייכפה באמצעות הסנקציה הפלילית או התרופה האזרחית דווקא, כי אם בדרך של התוויית אמות-מידה חינוכיות שראשיתה בבתי הספר למשפטים וסופה בדיון המשמעתי. יש לציין כי לבית המשפט עצמו נתונים כלים לקבוע, במקרים רבים, את רמת הדיון ואת מסגרת השיח תוך כדי ההליך המשפטי.."

 

לכאורה מדובר בפסיקה חדשנית. אולם, למעשה מהותה של הלכה זו אינה אלא חזרה אל הדין הנוהג והמנחה מזה שנים. כך פסק כבוד השופט ברנזון בע"פ 634/73, שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח(2) 620, לפיו:

"......האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה..".(ההדגשות אינן במקור).

 

פסיקה מנחה זו היוותה את הדין הנוהג מזה שנים, אשר עולה בקנה אחד עם "הלכת חיר". ואולם, דווקא מן הערכאות הנמוכות חלה התפנית, לפיה לא כל אמירה תחסה תחת ההגנה.  

למעשה נוצר כיום מצב אבסורד. אילו הביטויים הפוגעים היו נאמרים שלא במסגרת דיון משפטי, ובהקשר זה דיון משפטי במובנו הרחב כפי שהפסיקה פירשה, הרי שהפוגע היה עלול להיות מחוייב בלשון הרע. ברם יוצא איפוא כי דווקא בית המשפט בפניו בא הנפגע לתבוע עלבונו, הוא הנותן את הגושפנקא החוקית בעל כורחו לביטויים מעליבים, שאלמלא היו נאמרים בפניו – לא היו חוסים תחת ההגנה.

על בעייתיות זו הצביע כבוד השופט שטרוזמן, בפסק דין חשוב בהקשרנו בע"פ (ת"א)  546/92 רם דורון נ' טליה טריינין-גורן, כהיא לשינא:

"לדעתי, הפרשנות המרחיבה של הלכה זו, לפיה כל אמירה בין בעלי-דין ובאי-כוחם במהלך דיון משפטי ביניהם מוגנת בצל החיסוי האמור, הינה מרחיקת לכת וחורגת עד מאוד מלשונו של הסעיף...".

 

במרוצת השנים, בערכאות הנמוכות פסקו מתוך נקודת המוצא כי חרף ההגנה המוחלטת הקיימת בסעיף 13(5), לא הכל מותר. כך, גילו בתי המשפט גמישות פרשנית מסוימת בקשר עם ההגנה.

מבדיקת תכלית החוק, שהיתה בבסיס חקיקתו, עולה תמונה מעניינת. הדיון בסוגיה הנ"ל לא נעדר ממחוקקי החוק.

דווקא בהצעת החוק המקורית שני היסודות של הפורום וההקשר, קרי, "..לצורך הדיון ובהקשר אתו" הופיעו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.  דהיינו הצעת החוק דרשה כי מעבר לרכיב "תוך כדי דיון" יידרש רכיב חשוב נוסף, ולפיו על הפרסום להיות קשור לדיון.

לאור השמטת רכיב זה, ניתן היה לסבור כי הרכיב "תוך כדי דיון", יצומצם. אך ההיפך הוא הנכון. פסיקות בתי המשפט הרחיבו רכיב זה, עד שהפכו הגנה זו להגנה שנהוג לכנותה כהגנה מוחלטת ולא בכדי.

שאלה העולה בעקבות הלכת חיר היא האם הדין המצוי כעת הוא גם הרצוי. בעיני התשובה לכך שלילית.

האם באמת אנו חפצים להתיר חרצובות לשון הכל במסגרת הליך שיפוטי? האם אין לייחס למעמד ההליך המשפטי כבוד שהולך ואובד עם הזמן? האם באמת קיימות הגנות מוחלטות שלא מותירות גמישות כלשהי? סבורני, כי הלכת חיר איננה מגשימה תכלית החוק.


א.      ניהול משפט יעיל ואיכותי על הגרעין העובדתי שבאמת במחלוקת

על פי עקרון זה, על בתי המשפט לדרוש כי הדברים שיאמרו בפניו יהיו העובדות והטענות המשפטיות הרלוונטיות. כאשר בעלי דין בוחרים לטעון בכתבי טענותיהם באופן מעליב כנגד בעל דין שכנגד, ללא קשר להליך המשפטי, הרי שבמצב זה בתי המשפט מקבלים מידע רב מדי, מיותר ופוגע, המקשה להכריע בשאלות החשובות ביותר למשפט.

ב.            תכלית החוק –

תכליתה העיקרית של ההגנה הינה להתיר מגבלות ככל הניתן על ההליך השיפוטי ובקשר אליו. דא עקא, שהפירוש המוענק לחוק אינו משרת תכלית זו באופן הולם. התרת חרצובות לשון המתדיינים "תוך כדי דיון" יוצרת בקרב בעלי הדין תחושת מועקה שבה יעמדו חסרי אונים מול השתלחות בעל דין בבעל דין אחר. יש להאיר את אור הזרקורים לעבר ניהול דיון בצורה מכובדת ובתום לב. ניהול הליך באופן  לא הולם ומשתלח אינו משרת תכלית החקיקה בהקשר זה.

ג.       שיקולי מדיניות-  שמירת אמון הציבור בבתי המשפט

אין זה סוד כי אמון הציבור במערכות המדינה, לרבות המערכת המשפטית הולך ונשחק, בלשון עדינה. ולכן, אין להוסיף למצב זה גם את האפשרות להתבטא באופן משתלח במסגרת הדיונים המשפטיים בפני בתי המשפט.

אמנם לבתי המשפט וללשכת עורכי הדין כלים משפטיים להתמודד עם תופעות אלו, כגון פקודת ביזיון בית המשפט או במישור אתיקת עורכי הדין, אך נעשה בו שימוש ביד קמוצה, מה גם שבעלי הדין שאינם עורכי דין אינם כפופים לאתיקה זו.

ד.       ההיבט החינוכי

אין חולק כי על ההתנהלות בבתי המשפט כמו בכל רשות מוסמכת, להתנהל בחופשיות ללא מורא ופחד. יחד עם זאת, להתנהלות זו, במיוחד בפני בתי המשפט, הערך החינוכי הוא חשוב ביותר. כאשר מבקשים לחנך הציבור לנהוג בכבוד אל המערכות המייצגות את שלטון החוק, ובתי המשפט בראשן, ראוי לדרוש כי המאבקים המשפטיים יהיו מכובדים.

 

דומני כי ניסיון החיים מלמד כי בתי המשפט בערכאות הנמוכות עשו צדק, והוכח במידה רבה כי מתן שיקול דעת לערכאות אלו הביא לתוצאות שיפוטיות צודקות וראויות בהקשר לדיני לשון הרע.

במתח שבין הפסיקה המנחה אשר נטייתה היתה לחוקק ברוח לשון החוק ובין פסיקות הערכאות הנמוכות אשר העניקו לעצמם גמישות פרשנית מסויימת, ניתנו לא אחת פסיקות סותרות.

והנה, בהלכת חיר הנדונה, גיבש בית המשפט העליון את ההלכה באופן מוסדר ולמעשה השיב "עטרה ליושנה", וניתן היה לסבור לכאורה כי הדיון בשאלה חשובה זו- הסתיים.

דא עקא, כי חרף הלכת חיר, בפסיקה שניתנה בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופטת ינון, לאחר פרסום הלכת חיר, בת.א. 26868/07, פסק בית המשפט בניגוד להלכת חיר.

בתביעה שהוגשה כנגד צד להליך בוררות אשר השתלח בבעל דין באמירות בוטות במיוחד חוייב אותו בעל הדין בפיצויים, בפסיקה שניתנה כאמור לאחר הלכת חיר.

 

למעשה גישה זו עולה בקנה אחד עם דעת המיעוט של השופט רובינשטיין בהלכת חיר לפיה ההגנה איננה מוחלטת ואינה חלה במקרים קיצוניים של השתלחות. וכלשון כבוד השופט רובינשטיין:

 

"לטעמי, עלינו לנקוט בגישה פרשנית שאינה "קופסתית", "אולמית", "ד' אמותית", "מסמכית", כלומר בעלת אופי פורמליסטי; העובדה שהדברים נאמרו תוך כדי דיון משפטי, ובפרשנות הרחבה יותר שבפרשת זיידמן גם במסמכים הקשורים למשפט, אינה יכולה להוות חזות הכל. עלינו להביט לתוך החדר, וגם לשמור על כבודו של בית המשפט".

 

המציאות חזקה מכל הלכה. בתי המשפט בערכאות הנמוכות לא יוכלו להישאר אדישים לאמירות כה בוטות שיאמרו במסגרת הליך משפטי, ורצוי שכך, על אף הלכת חיר, שראוי היה שתסייג הגנות מוחלטות באשר הן. לעמדה שכזו יכלה להיות תרומה גדולה הן לאמון שיש להעניק לערכאות הנמוכות בהפעלת שיקול דעתן, והן לדין הרצוי, לפיו משפט אינו דווקני, מוחלט שאין בלתו.

 

 

 

·     הכותב הינו עורך דין ומגשר ממשרד שרון כהן ושות', העוסק בתחום המשפט האזרחי– מסחרי, וכן בדיני לשון הרע, קניין רוחני  ודיני זכויות יוצרים.

·        ניתן ליצור קשר עם הכותב באמצעות אתר הבית : www.sc-lawoffice.com

·        אין לראות האמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי.

 

 

אין לראות באמור באתר זה משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי

כל הזכויות באתר ובתוכנו שמורות למשרד בלבד ואין להעתיק תוכן האתר ללא אישור המשרד

לייבסיטי - בניית אתרים