עברית  |  English  |  


מונה:


דיבה אנונימית

הזכות לאנונימיות כהמשך עיצוב מגמה בדיני לשון הרע

 

על בכורתה של הזכות לחופש הביטוי

 

עו"ד שרון כהן

 
 

 

לאחרונה עיגן בית המשפט העליון ברע"א 4447/07 את הזכות לאנונימיות ועמד על חשיבותה במשפט. בפסק דין חשוב זה שניתן על ידי השופט ריבלין, מועלים על נס יסודות חופש הביטוי והזכות לפרטיותו של גולש במרחב הוירטואלי, גם במקרים של הוצאת לשון הרע.

 

בין היתר קובע השופט ריבלין:

"במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. אכן, האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי..".

ובהמשך:

"..היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו - לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים..".

 

 

נימוקים כבדי משקל ניתנו לזכות להיות אנונימי, הן ברמה המהותית והן ברמה הפורמאלית. המהותית, גורסת כי הזכות להיות אנונימי ברשת נוגעת לשורשי הזכות של חופש הביטוי והזכות לפרטיות. ואילו הפורמאלית, נוגעת לעובדה כי על פי גרסת השופט ריבלין קיימת לאקונה משפטית בכל הקשור לדיני לשון הרע במרחב הוירטואלי ברשת האינטרנט, במיוחד בהקשר של חשיפת זהות גולשים ולכן על בית המשפט לפרש ולמלא לאקונה זו עד שתהיה חקיקה מתאימה.

פסק הדין התקבל ברוב קולות חרף דעת המיעוט של השופט רובינשטיין.

 

על פסק דין חשוב זה נשמעה ביקורת לא מעטה, שעיקרה הוא שתחת אצטלת האנונימיות ניתן יהיה להוציא דיבתו של אדם מבלי שאותו הגולש האנונימי יתן את הדין. במילים אחרות, הביקורת סוברת כי בית המשפט הרחיק לכת בהגנה שהעניק לגולשי רשת האינטרנט אשר מוציאים דיבה בעילום שם רק משום שעשו זאת במרחב הוירטואלי.

 

לגישתי, הביקורת הנשמעת ביחס לפסק הדין היא אכן במקומה. אולם, עיקר הביקורת התרכזה בעניין עצמו נשוא פסק הדין. ברם, זרקור הביקורת איננו צריך להיות מופנה אל נשוא פסק דין בהכרח, שדובר בו רבות, אלא דווקא אל מגמה עמוקה ויסודית יותר אותה מבקש בית המשפט העליון להנהיג, במתח הקיים בדיני לשון הרע בין חופש הביטוי והזכות לשם הטוב. כבר אקדים ואומר, כי במתח וב"מאבק", נראה כי הזכות לחופש הביטוי גברה באופן נחרץ.

 

על המתח ההיסטורי בין הזכות לשם הטוב וחופש הביטוי, דובר רבות ונכתבו בעטיו תילי תילים של הלכות. הדיון במתח אינהרנטי זה החל עוד מפרשת קול העם בבג"צ 73/53 פ"ד ז', 873, על ידי השופט אגרנט, והמשיך ביתר שאת בפרשת ה"ארץ" וחברת החשמל בע"א 723/74 וד"נ 9/77, אשר דן רבות במשקל שיש ליתן לשתי זכויות אלה. לעניין זה ראוי להזכיר את עמדותיהם של השופטים לנדוי וזמיר אשר היו חלוקים באיזון הראוי שיש להנהיג: האם יש לבצע איזון אופקי או  אנכי במתח שבין שתי הזכויות? כלומר האם משקלם זהה במערכת הנורמטיבית, אם לאו, כאשר ברקע ניצבה דעת המיעוט של השופט שמגר שסבר כי יש להעמיד את חופש הביטוי כערך רם יותר.

 

חקיקת חוקי היסוד חידדה את המתח בין שני העקרונות ביתר שאת. ברם מקובל היה לסבור כי לחופש הביטוי מעמד עדיף בהתאם לעקרונות הכללים.

 

במילים אחרות, עם חלוף השנים והתקדמות הפסיקה המנחה שהתפתחה, העדיף בית המשפט העליון פירוש הנותן מעמד עדיף לזכות לחופש הביטוי.

 

יחד עם זאת, בתי המשפט שבאו להכריע בשאלות קונקרטיות, לא אחת הזכירו האמירה כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי כפי שנאמרה על ידי השופט לנדוי בפרשת ה"ארץ" שהוזכרה לעיל בדיון הנוסף בפרשת ה"ארץ".

 

בפסיקתו זו של בית המשפט בעניין מור הנ"ל, קביעה לפיה האנונימיות היא ערך חשוב המשרת כראוי את עיקרון חופש הביטוי והגנת הפרטיות אינה אלא המשך ישיר למגמה זו, והתקדמות משמעותית נוספת לעבר הכרה בעליונות חופש הביטוי.

 

כהמשך למגמה ברורה זו, הלכת חיר שנקבעה לאחרונה בבית המשפט העליון ברע"א 1104/07, תופסת מקום נכבד.

הלכת חיר למעשה הכריעה בשאלה שהעסיקה רבות את בתי המשפט בפרשנות שיש ליתן לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע שעניינו בין היתר, חיסיון של פרסומים הנאמרים במסגרת הליכים שיפוטיים. הגנה זו בחוק מצויה בפרק שנהוג לכנותו פרק "ההגנות מוחלטות". חרף לשון החוק הנחרצת לכאורה, בתי המשפט בערכאות הנמוכות דווקא, סייגו הגנה זו, ובמידה רבה, נהגו בהתאם להצעת החוק המקורית אשר ביקשה להחיל הגנה זו בכל הקשור לפרסומים שנאמרו במסגרת הליך שיפוטי, אשר היו קשורים לעניין שבו נידונו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעמדתו של השופט שטרוזמן בבע"פ (ת"א)  546/92.

 

והנה לאחר פסיקות שדווקא סייגו הגנה זו בערכאות הנמוכות, ובצדק לטעמי, קבע בית המשפט העליון בהלכת חיר בדעת הרוב של השופטים ריבלין ודנציגר, כי יש לקרוא בפועל את לשון החוק כפשוטו. הלכה זו אף קבלה תוקף נוסף לאחר שהנשיאה בייניש דחתה בקשה לקיים דיון נוסף של פסיקת העליון בדנ"א 7025/09. כלומר, החיסיון מפני תביעות לשון הרע בנסיבות אלו הוא מוחלט, ובלשונו של כבוד השופט ריבלין:

 

"הנה כי כן, הצורך להתבטא באורח תרבותי ותוך שמירה על כבוד המקצוע לא ייכפה באמצעות הסנקציה הפלילית או התרופה האזרחית דווקא, כי אם בדרך של התוויית אמות-מידה חינוכיות שראשיתה בבתי הספר למשפטים וסופה בדיון המשמעתי. יש לציין כי לבית המשפט עצמו נתונים כלים לקבוע, במקרים רבים, את רמת הדיון ואת מסגרת השיח תוך כדי ההליך המשפטי.."

 

סבורני כי פסיקות חשובות אלה של בית המשפט העליון הן בעניין מור והן בהלכת חיר, מבקשות לעצב לא רק את דיני לשון הרע באופן העמוק ביותר, אלא לעצב עמדה נורמטיבית כ"קול קורא", ולפיו המתח בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם הטוב- בא לקיצו, שכן במתח זה- חופש הביטוי יגבר, גם במחיר של פגיעה חזיתית בזכות אחרת.

 

מכאן, כי יש לראות את פסיקת בית המשפט העליון במרחב של פסיקות קודמות אשר מעצבות מגמה ברורה, של עדיפות בסיסית לעיקרון חופש הביטוי כאשר הזכות לשם הטוב הינה זכות נלוות בעלת עדיפות נמוכה יותר הלכה למעשה.

 

עמדה זו בוודאי לגיטימית והיא במידה רבה מהווה מהלך צפוי לאור המגמה שהוחלה בשנים האחרונות בהלכות הנוגעות לדיני לשון הרע.

 

יחד עם זאת, ניתן להביע פליאה רבה, מן העובדה כי "עיקרון העל" הכל כך חשוב במשפט לא מצא את מקומו באופן ראוי בפסיקות אלה והוא עיקרון המידתיות.

 

אני סבור כי מתן משקל ראוי לפסיקות מנחות אלו לעיקרון המידתיות- חסר. אכן הזכות לאנונימיות היא זכות חשובה מאוד וכך גם התקיימות דיונים משפטיים בחופשיות בהקשר לסעיף 13(5). אך מהו הגבול בו נאמר: די ?.

 

בהלכת מור אמנם הוזכר עיקרון המידתיות, אולם הגבול שבו עובר קו המידתיות הועבר אל עבר "מדינת חופש הביטוי" והורחק "ממדינת הזכות לשם הטוב". אם סברנו עד כה כי הזכות לחופש הביטוי אינה מאפשרת את חופש הביזוי, הרי שכעת עיקרון זה אינו כה ברור כפי שהיה. שכן, בית המשפט מעביר מסר, הן במשתמע והן במפורש לפיו יש לחשוף את הגולש האנונימי כאשר נעברת עבירה בהתאם לכלים הקיימים בידי רשויות אכיפת החוק לחשיפת זהות הגולש או עד יחוקקו חוקים המסדירים סוגיה זו. זאת ועוד. בית המשפט נמנע מדיון מעמיק בעצמת הפגיעה בשמו הטוב של אדם דווקא ברשת הוירטואלית שהיא קשה יותר מעצמת הפגיעה שהיתה בעבר, בשל תפוצת המידע, זרימתו וזמינותו.

אף בהלכת חיר דלעיל שבו העדיף בית המשפט את חופש הביטוי בהליכים שיפוטיים, במהלכם יוכלו עורכי הדין או בעלי הדין לשחרר חרצובות לשונם, ללא כל קשר לדיון, נמתח קו הגבול לעבר מקום שלא בטוח שאנו מעוניינים בו. באמת אנו רוצים שבעלי דין או עורכי דין ירשו לעצמם לומר הכל רק משום שהם במסגרת הליך שיפוטי? האם גישה זו תורמת לניהול הליכים שיפוטיים או לאמון הציבור במערכת המשפטית? אינני בטוח בכך.

 

אין באמת מחלוקת כי הזכות לחופש הביטוי היא חשובה לאין שיעור במשטרים דמוקרטיים. אך האם כחברה דמוקרטית ומתקדמת איננו גורמים להסרת אחריות חברתית אישית מהאזרחים?. יסבור לעצמו גולש ברשת הוירטואלית שכיום תופסת מקום חשוב בחיי חברה מודרנית כי יוכל להשתלח בכל אדם שיחפוץ, ותחת אצטלת האנונימיות לא יהא אחראי לדבר ובלבד שלא הגיע לגבול הפלילי?. או במקרה השני: בעל דין יוכל ליתן דרור ללשונו ולומר ככל העולה על רוחו כאשר דווקא העובדה שהדברים נאמרים בבית המשפט תעניק לו הגנה?. בעיני מתן פרשנות ראויה לעיקרון המידתיות יכלה היתה ליתן פתרון למקרים אלה, ולאפשר מרווח תמרון ראוי לערכאות הנמוכות מבלי לפגוע בעיקרון חופש הביטוי או הזכות לפרטיות.

 

סבורני כי פסיקות אלה מחלישות את האחריות האזרחית בחברה מודרנית. מחד, קבע בית המשפט לא אחת בפסיקות קודמות כי תחומים רבים חוסים תחת המטריה הנורמטיבית של המשפט ואילו דווקא בשאלת היסוד הנוגעת לחופש הביטוי קובע בית המשפט כי המקום לדיון בזכות זו בהקשרים אלה הינה חינוכית או משמעתית אך לא משפטית. בעיני זו הלאקונה.

 

על כן, יש לקרוא הפסיקות החשובות שניתנו בבית המשפט העליון בהקשר רחב יותר מכפי שנדמה, ונראה כי פסיקות אלה ישפיעו רבות לא רק על פסיקות בנושא דיני לשון הרע אלא בהקשרים רחבים יותר של זכויות נורמטיביות בכלל.

 

 

·        הכותב הינו עורך דין ומגשר במשרד עורכי הדין שרון כהן ושות', העוסק בקניין רוחני,    לשון הרע ומשפט מסחרי.

·         אין לראות האמור לעיל משום ייעוץ ו/או תחליף לייעוץ משפטי.

·         ליצירת קשר עם הכותב ניתן לפנות באמצעות אתר הבית: www.sc-lawoffice.com  

 

 

אין לראות באמור באתר זה משום יעוץ משפטי ו/או תחליף ליעוץ משפטי

כל הזכויות באתר ובתוכנו שמורות למשרד בלבד ואין להעתיק תוכן האתר ללא אישור המשרד

לייבסיטי - בניית אתרים